ילדים החווים לקות למידה ו/או קשיים בקשב ובריכוז חווים את עצמם כלא מספיק טובים, לא מספיק מוכשרים, לא מספיק מתאימים לדרישות ולציפיות של החברה הסובבת אותם הכוללת הורים, מורים, חברים ובני משפחה רחוקים.
ילדים עם ליקויי למידה חווים פער בלתי נסבל ובלתי מובן בין יכולות ותפקודים מצוינים לבין יכולות ותפקודים נמוכים מאוד.
הפער הזה לא מוסבר על ידי המבוגרים- והילדים מתקשים לתת לו הסבר מניח את הדעת .
המצוקה הרגשית של ליקויי למידה הנה מורכבת ביותר מכיוון שבעוד שלמצוקות אחרות ניתן לזהות את הגורם למצוקה מחוץ לבעליו , את הגורם ללקות הלמידה לא ניתן לזהות מחוץ ללוקה אלא בתוכו.

הקושי של ילדים לקויי למידה

הילד לקוי הלמידה הסובל מקשיים ממוקדים סביב רכישת מיומנויות יסוד, (שלא ניתן לנהל תהליכי למידה תקינים בלעדיהם) לא מצליח לזהות מה הסיבה שבגללה הוא לא מצליח לבצע תהליכים שרוב חבריו מצליחים לבצע ללא מאמץ מיוחד ורק עבורו הם מסובכים באופן מיוחד.
הוא מנסה למצוא אשמים לקושי הדרמטי הזה , שמשבש באופן משמעותי את התנהלותו בזמן הלמידה ,אך לא מצליח למצוא אשמים הנראים לעין, חוץ מהוא עצמו וזה קשה לעיכול ובלתי אפשרי ברמה הרגשית של ילד שכדי לגבש דימוי עצמי סביר צריך להעביר לפחות חלק מהאשמה לגורם שנמצא מחוצה לו.

הילדים מתקשים ליצר דימוי עצמי קוהרנטי מכיוון שהפערים הללו קיצוניים ולא מאפשרים לתת תשובה חד משמעית לשאלה שהילד שואל את עצמו ; "האם אני חכם או טיפש – האם אני מוצלח או נכשל" .

התשובה האמיתית ש"אני גם וגם" כלומר בתחומים מסוימים אני מעולה ובתחומים אחרים ממש לא .
במבחני האינטליגנציה הקונבנציונאליים העניין בא לידי ביטוי במספרים .

אינטליגנציות מסוימות נמדדות הרבה מעל הממוצע ואינטליגנציות אחרות נמדדות הרבה מתחת לממוצע.
התחושה הנלווית לקומבינציה הזו היא:
מצד אחד תחושה של זעם וכעס על היותו שונה וחריג בתוך קבוצת השווים,
ומצד שני תחושה של בושה עמוקה שמשהו ממש לא בסדר באיזושהי מהות בסיסית ראשונית שקשה לתת לה שם והסבר מניח את הדעת.

חלק מהילדים מגיבים לבלבול הנוצר כתוצאה מהלקות הסמויה מן העין בהכחשה בהדחקה ובבניית דימוי עצמי לא מאוזן .
הילד לקוי הלמידה חווה את הלקות כתופעה שצריך להתבייש בה ולכן צריך להסתיר את עצם קיומה הן מהסובבים אותו ולא משנה רמת הקרבה והן מעצמו.

הילד לקוי הלמידה מתקשה לדבר על הקושי משתי סיבות:

האחת היא הבלבול הפנימי והאחרת היא הבלבול החיצוני .
הבלבול הפנימי מוזן מהפערים הדרמטיים בין תחומי החוזק ותחומי החולשה ומהקושי לגבש אינטגרציה בין הניגודים.
גם אנחנו המבוגרים מעדיפים להתמודד עם קשיים כשאנחנו מזהים את הגורם להם מחוצה לנו ומתקשים לקחת אחריות על גורם שבא מתוכנו. לדוגמא המבוגר יאמר לא הצלחתי בביצוע המטלה כי לא היה לי זמן מספיק , לא היו לי התנאים המתאימים ועוד ויעדיף לא לראות את החלק שלו הקושי הפנימי שמנע ממנו את ביצוע המטלה.
כשילד חווה את עצמו לא מצליח בביצוע המטלה המצופה ממנו ומוגדרת כקלה וכאפשרית, (עובדה ששאר ילדי הכיתה הצליחו בביצועה) הילד מחפש סיבות מקלות אך כשהוא לא מוצא הוא חווה בושה עמוקה בעצמו ובאי יכולתו לממש את הציפיות שלו מעצמו ואת הציפיות של הוריו ומוריו ממנו.
הבושה מעצם טבעה יוצרת הסתרה , אשמה כבדה וקושי דרמטי לדבר על הקושי . הקושי לדבר על הקושי מעצים את הקושי ויוצר חרדה מפני הגילוי. הילד לקוי הלמידה יעשה הכל כדי שאף אחד ,חס וחלילה לא יגלה ויזהה שישנו קושי ויתחיל לדבר עליו.

כל אחד מאיתנו הוא תערובת בין ניגודים

נשאלת השאלה האם נצליח לגבש תרכובת בין הניגודים ולתפקד באופן מתואם ושלם ביניהם ?
על פי ההגדרות הכימיות תערובת היא אוסף של חומרים מעורבבים אך לא נוצרת ביניהם שום אינטראקציה ,כל חומר שומר על תכונותיו הבסיסיות.
לעומת זאת תרכובת מורכבת מאוסף של חומרים שאכן נוצרת ביניהן אינטראקציה וכל חומר משנה את תכונותיו ולמעשה נוצר חומר חדש ייחודי שלא בהכרח שומר על התכונות הראשוניות של החומרים הבסיסיים.
אם נצא מהאנלוגיה הכימית נשאלת השאלה האם הילד ובהמשך המבוגר עם ליקויי הלמידה ילמד ליצור תרכובת חדשה ומיוחדת מקשייו ומיכולותיו וילמד ליהנות דווקא מהפערים הללו וילמד לנצל אותם להבעת התפיסה הייחודית רק לו.